יום שני, 21:40. הכביסה עוד רטובה במכונה, הסירים מארוחת הערב מחכים בכיור, ואחד הילדים נזכר בדיוק עכשיו שמחר צריך להביא לגן קרטון ביצים ריק. את מסתכלת על רשימת המשימות שכתבת בבוקר. מתוך שמונה סעיפים סימנת וי על שניים וחצי.
ואז בעלך נכנס, שואל בתמימות "נו, מה עשית היום?", ואת לא בטוחה אם לצחוק או לבכות. כי האמת? עשית מלא. רק שאין לזה שום הוכחה. הבית נראה בדיוק כמו בבוקר, רק עם יותר כלים.
והמחשבה הקבועה מגיעה בזמן: "לא הספקתי כלום היום".
יש לי בשבילך חדשות טובות, ממקום לא צפוי. מהפרק הראשון בתורה.
אז: יומן העבודה של הבריאה
פרשת בראשית היא בעצם יומן עבודה. יום ראשון: אור. יום שני: רקיע. יום שלישי: יבשה וצמחים. וכך הלאה, עד האדם ביום השישי.
ובסוף כמעט כל יום מופיע אותו משפט קצר: "וירא אלוקים כי טוב". בורא עולם עוצר, מסתכל על מה שנעשה, ואומר: טוב.
כמעט כל יום. אם תקראי לאט, תגלי שביום השני המשפט הזה חסר. יש רקיע, יש הבדלה בין מים למים, יש "ויהי כן". "כי טוב" אין.
רש"י שואל בדיוק את השאלה הזו, ועונה: ביום השני התחילה מלאכת המים, אבל היא נגמרה רק ביום השלישי. ודבר שלא נגמר, אומר רש"י, עוד אינו במלואו ובטובו. ולכן ביום השלישי נאמר "כי טוב" פעמיים. פעם על מה שנשאר מאתמול, ופעם על העבודה של היום.
ובסוף היום השישי, כשמסתכלים על התמונה כולה: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".
ועכשיו: רשימת ה"כי טוב" שלך
שימי לב. היום השני לא נקרא "רע". הוא לא נמחק מהבריאה. הוא פשוט היה יום באמצע, יום של התחלות שעוד לא נסגרו.
רוב הימים של אמא נראים בדיוק ככה. כביסה שנכנסה למכונה ועוד לא קופלה. שיחה עם הבת שהתחילה ועוד לא הגיעה לנקודה. פרויקט בעבודה שזז סנטימטר אחד. זה לא כישלון. זה יום שני של בריאה. ה"כי טוב" שלו יגיע, ולפעמים הוא יגיע כפול.
ועוד פרט קטן: בורא עולם לא חיכה לסוף השבוע כדי להגיד "טוב". הוא אמר את זה יום אחרי יום, על מה שנגמר באותו יום. לא על מה שעוד חסר.
אנחנו עושות בדיוק הפוך. בסוף היום אנחנו סופרות את מה שלא הספקנו, ומשאירות את מה שכן הספקנו בלי מילה. ושימי לב לסדר המילים בפסוק: קודם "וירא", ורק אחר כך "כי טוב". את הטוב צריך קודם לראות, והוא לא קופץ לעיניים מעצמו. צריך לעצור בשבילו.
איך זה נראה ביום רביעי רגיל
נגיד שהערב את כותבת רשימה של מה שנגמר היום, במקום רשימה של מה שלא. היא יכולה להיראות ככה:
"כולם יצאו מהבית עם אוכל, ואחד אפילו עם שני גרביים מאותו זוג. התקשרתי לאמא שלי, גם אם רק לחמש דקות. סגרתי את המייל שדחיתי מיום ראשון."
נשמע קטן? זה "כי טוב" אמיתי, על דברים שבאמת נגמרו. ואחרי שבוע של רשימות כאלה את מגלה שהיו לך הרבה יותר ימים שלישיים ממה שחשבת.
והמנוחה? גם היא בתוכנית
"ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה".
רש"י שואל: מה עוד היה חסר לעולם אחרי שישה ימים של עבודה? ועונה במילה אחת: מנוחה. באה שבת, באה מנוחה, ורק אז נגמרה המלאכה.
כלומר, המנוחה היא לא פרס על שהכל גמור. היא חלק מהגמר עצמו. ואם זה נכון לבריאת העולם, זה נכון גם לערב יום שני שלך. עשר דקות על הספה עם כוס תה הן לא זמן שנגנב מהרשימה. הן סעיף ברשימה.
ובשבת עצמה, כשהכלים מחכים בכיור והרשימה מונחת בצד, את עושה בדיוק מה שנעשה ביום השביעי של הבריאה: מפסיקה. והמנוחה הזו היא שמשלימה את כל השבוע שעבר, עם כל הימים השניים שבו.
בחב"ד מקובל לומר שכמו שאדם מעמיד את עצמו בשבת בראשית, כך עוברת עליו כל השנה. אז הנה הצעה צנועה לשבת הזו: להתחיל את השנה עם עיניים שמחפשות טוב.
- השבוע אני כותבת בכל ערב שלוש שורות של "כי טוב": דברים קטנים שנגמרו היום, גם אם זה רק "כולם אכלו ארוחת ערב".
- השבוע, כשמשהו נשאר באמצע, אני קוראת לו "יום שני" ולא "כישלון", ונותנת לו להיגמר מחר.
- השבוע אני מוסיפה לרשימת המשימות סעיף קבוע של עשר דקות מנוחה, ומסמנת עליו וי בלי רגשות אשמה.
שבת בראשית שמחה, ושבוע מלא בטוב, גם באמצע 💜