יש שאלה שכל אמא שואלת לפחות פעם ביום, בדרך כלל בלחש ומול הכיור: מתי זה נגמר?
היא עולה בבוקר, כשאחד לא מוצא נעל, אחת בוכה כי הקוקו "יצא עקום", והתינוק מחליט שזה זמן מצוין לשפוך דייסה על הרצפה. והיא עולה שוב בערב, כשבקבוצת ההורים מחכות שלושים ושתיים הודעות חדשות.
התשובה הכנה: לא מחר. אבל לנח יש מה ללמד אותך על איך יודעים שזה מתחיל להשתפר. והוא למד את זה מציפור אחת קטנה.
אז: עורב, יונה ועלה אחד
תני לי רגע לתאר את המצב בתיבה. חודשים של אותו חלל, משפחה שלמה, וחיות מכל הסוגים שכולן צריכות לאכול, וכולן בטוח לא בזמן. אם פעם הרגשת שאת מנהלת גן חיות, נח מבין אותך.
ועכשיו ראשי ההרים כבר מציצים מעל המים. נח רוצה לדעת אם אפשר לצאת. הוא פותח את החלון ושולח עורב.
והעורב? "ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ". רש"י מסביר שהוא הסתובב סביב התיבה ולא הלך בשליחות שלו. יוצא, חוזר, יוצא, חוזר. הרבה תנועה, אפס מידע.
אז נח שולח יונה, "לראות הקלו המים". והיא חוזרת בכנפיים ריקות: "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה". ונח? "וישלח ידו ויקחה". הוא לא כועס עליה ולא מתייאש. הוא מושיט יד ומכניס אותה פנימה.
ואז הוא מחכה. "ויחל עוד שבעת ימים אחרים", ורש"י מסביר ש"ויחל" זו לשון של המתנה. שבוע שלם, ושולח שוב. והפעם: "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ".
שימי לב למילה. לא "יבשו". קלו. המים עוד שם, אבל הם נעשו קלים יותר. ונח הבין את זה מעלה אחד. לא היה לו דוח מצב, לא מפה ולא תחזית מזג אוויר. היה לו עלה ירוק אחד, וזה הספיק לו כדי לדעת.
ועכשיו: לחפש את העלה, לא את היבשה
רובנו מחכות ליבשה. לשבוע שבו כולם ישנים, אף אחד לא חולה, הכביסה מקופלת, וגם נשאר זמן להתקשר לאמא. וכשזה לא קורה, נדמה לנו שהמבול עוד בשיאו.
אבל נח לא חיכה לראות את כל הארץ יבשה. הוא קיבל עלה אחד בפה של יונה, והבין שיש כיוון.
אז בואי נתאמן בזיהוי עלי זית. הקטן ישן השבוע לילה אחד שלם? עלה זית. הבת סיפרה לך משהו מבית הספר בלי שהיית צריכה לחקור? עלה זית. ישבת רבע שעה עם בן הזוג בלי טלפונים? זה כבר כמעט ענף.
ושימי לב מתי היונה חזרה: "לעת ערב". בדיוק בשעה הכי עמוסה, בין המקלחות לסיפור לפני השינה, כשאת הכי עייפה ובטוחה ששום דבר לא זז. דווקא אז מגיע הסימן.
ועכשיו מילה על העורב. כולנו מכירות את מצב העורב. בודקת את הטלפון, חוזרת לכיור, בודקת שוב, מתחילה לקפל כביסה, עוברת לחדר אחר ושוכחת למה באת. יוצאת וחוזרת, מסתובבת סביב התיבה, והשליחות לא קורית. היונה, לעומתו, יוצאת למשימה אחת וחוזרת עם תשובה. הטריק פשוט: לפני שאת קמה באמצע משהו, שאלי את עצמך בחיוך, אני עכשיו יונה או עורב?
ומילה על היונה שחזרה ריקה. תוכנית השינה החדשה שקרסה ביום השני. טבלת המטלות שאף אחד לא הסתכל עליה. נח לא זרק את היונה מהחלון. הוא הכניס אותה, חיכה שבוע, וניסה שוב. לפעמים מה שלא עבד לא היה רעיון גרוע. הוא פשוט הגיע שבוע מוקדם מדי.
ולמה דווקא זית? רש"י מביא מדרש שקורא את המילים "טרף בפיה" כאילו היונה דיברה: "יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם". העלה שבישר על הטוב היה עלה מר.
גם אצלנו הסימן לשיפור לא תמיד מגיע מתוק. נער שפתאום מתווכח איתך, אחרי חודשים שלא אמר מילה. פעוטה שמתעקשת "אני לבד!" ומשאירה אחריה שובל של פירורים. זה קצת מר, אבל זה ירוק. ויש במדרש הזה גם נחמה קטנה: גם מה שמר נמצא בידיים הטובות ביותר.
ומילה על מי שמביא את העלה. נח לא יצא לחפש את עלה הזית בעצמו. היונה הביאה אותו אליו, והוא קיבל. גם אצלך בבית יש יונים קטנות שחוזרות עם עלים: הילד שקרא לבד עמוד שלם, הבת שקמה בלי שקראו לה שלוש פעמים, בן הזוג שתיקן סוף סוף את הברז. הם מביאים עלה ומחכים לראות אם מישהו שם לב. כשאת אומרת בקול "ראיתי", את מלמדת את כל הבית לחפש ירוק. ואת תגלי שהמבול שלך פחות גבוה ממה שהרגיש בבוקר של הנעל האבודה.
- השבוע אני מחפשת בכל יום עלה זית אחד, גם אם הוא קצת מר, ואומרת בקול למי שהביא אותו: ראיתי.
- השבוע אני תופסת את עצמי במצב עורב, ובוחרת משימה אחת לסיים לפני שאני בודקת שוב את הטלפון.
- השבוע אני מחזירה הביתה יונה אחת שחזרה ריקה: משהו שלא עבד, ואני אנסה שוב בעוד שבוע.
שבת שלום, ושתגיע אלייך יונה עם עלה ירוק בדיוק לעת ערב 💜