דמייני שאת נכנסת לרכב, מקלידה בניווט "לאן?", והאפליקציה עונה: "סעי. אגיד לך כשנגיע." רובנו היינו מכבות את הטלפון ונשארות בחניה.
אבל לפעמים זה בדיוק מה שהחיים עושים. את מוצאת את עצמך בדרך, בלי יעד ברור, ושואלת בשקט: איך הגעתי לכאן? לא למקום רע. פשוט למקום שלא תכננתי.
אולי זו העבודה שהתחלת השנה. אולי הדירה שעוד לא מרגישה בית. אולי ילד שמבקש ממך כוחות שלא ידעת שיש לך. או משהו שאת מחכה לו כבר הרבה זמן, והוא עוד לא הגיע.
אם הרגע הזה מוכר לך, הפרשה של השבוע כתובה גם בשבילך. היא נפתחת באדם שמקבל הוראה ללכת, ולא מקבל כתובת.
אז: שתי מילים, בלי כתובת
"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הארץ, המשפחה, בית אבא. הכל נשאר מאחור. ולאן? אל ארץ ש"אראך". בעתיד. אחר כך.
ורש"י מעיר על "מארצך" הערה קטנה ומפתיעה: הרי אברם כבר יצא מארצו עם אביו והגיע עד חרן. אלא שכך אמר לו: התרחק עוד משם. הוא כבר עשה דרך. ועכשיו מבקשים ממנו עוד צעד.
רש"י שואל בשקט את השאלה שלנו: למה לא לגלות לו מיד? והוא עונה שהקב"ה לא גילה לו את הארץ מיד, כדי לחבב אותה בעיניו ולתת לו שכר על כל דיבור ודיבור. אי הידיעה היא לא עונש. היא חלק מהמתנה. כל צעד בדרך נספר.
ועל המילים "לך לך" עצמן כותב רש"י: להנאתך ולטובתך. ומוסיף: שם אעשה אותך לגוי גדול, וכאן לא תזכה לבנים.
וכאן כדאי לעצור. כי רגע לפני כן, בסוף הפרשה הקודמת, התורה כבר אמרה על שרי משפט אחד כואב: "ותהי שרי עקרה אין לה ולד". הדרך הזאת נוגעת ישר בכאב הכי גדול של הבית הזה.
ואז: "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו". שרי יוצאת גם היא. ההבטחה נאמרה לאברם, והיא, בלי ילד ובלי ודאות, אורזת את הבית והולכת.
התורה לא מספרת מה עבר עליה באותו בוקר. רק שהיא הלכה.
ועכשיו: הדרך פנימה
בחסידות מוסבר ש"לך לך" אפשר לקרוא גם כך: לך אל עצמך. המסע של אברם הוא גם המסע של כל נשמה, שיוצאת מהמקום המוכר כדי להגיע למי שהיא באמת.
ושם מפרטים גם את שלוש התחנות. "מארצך" מלשון רצון: הרצונות שהתרגלנו אליהם. "ממולדתך": הטבע וההרגלים שנולדנו לתוכם. "ומבית אביך": הדרך שבה למדנו לחשוב. לכל אחת מאיתנו יש ארץ, מולדת ובית אבא כאלה. וכל כמה זמן החיים מבקשים ממנה לצאת מהם עוד צעד.
זה לא תמיד נראה כמו מסע. לפעמים זה לשתוק בוויכוח שפעם היית מנצחת בו. לבקש עזרה כשהתרגלת לעשות הכל לבד. לתת לילד ללכת בדרך שלו, ולא בזו שציירת לו. כל רגע כזה הוא "לך לך" קטן.
ויש גם "לך לך" שלא בחרנו. ההריון שמתעכב. הבדיקה שמחכים לתוצאה שלה. הטלפון מבית הספר שמגיע שוב על אותו ילד. אלה הרגעים שבהם הכי רוצים מפה. וההוראה נשארת כמו שהייתה לאברם: ללכת, ולתת למישהו אחר להראות.
ומה עם הכתובת שלא הגיעה? כאן שרה מלמדת משהו שקשה לומר במילים. היא לא חיכתה לדעת איך זה ייגמר כדי לצאת. היא יצאה עם מה שהיה לה: הבית, האמונה, האיש שלצידה. והסוף, כמו שאנחנו יודעות, הגיע. לא באותה שנה ולא בשנה שאחריה. בזמן שלו.
וזוכרת את "שכר על כל דיבור ודיבור"? זה נכון גם אצלך. הלילות שהיית ערה עם תינוק, התפילה של הבוקר כשעוד שום דבר לא זז, הסבלנות שמצאת כשכבר לא הייתה. שום דבר מזה לא הולך לאיבוד. כל צעד בחושך נספר.
בחסידות מדברים הרבה על "ירידה לצורך עלייה". המקום שנראה לך עכשיו כמו גלות קטנה יכול להיות בדיוק המקום שבו את נבנית.
אז אולי השאלה היא לא "איך הגעתי לכאן", אלא "מה אני אמורה לגלות כאן". את לא חייבת לראות את הארץ. מספיק לדעת שמישהו מראה לך אותה, דיבור אחרי דיבור.
ועוד דבר קטן מסוף הפרשה. בדרך הזאת שרי מקבלת שם חדש: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה". רש"י מסביר ש"שרי" משמעו שרה שלי, לי ולא לאחרים. ו"שרה" סתם, שתהיה שרה על הכל. הדרך לא לקחה ממנה כלום. היא הרחיבה אותה.
- השבוע אני בוחרת דבר אחד שאני לא יודעת איך ייגמר, ועושה בו צעד קטן אחד בלי לחכות לתשובה.
- השבוע אני שמה לב לרגע שבו אני יוצאת מהרגל ישן, אפילו קטן, ואומרת לעצמי בשקט: זה היה ה"לך לך" שלי.
- השבוע אני כותבת על פתק את מה שאני מחכה לו, ומתחתיו "אל הארץ אשר אראך", ומניחה אותו במקום שאראה בכל בוקר.
שבת שלום, אהובה. הדרך שלך נספרת, צעד אחרי צעד 🩷